גזר דין בתיק ת"פ 4065-06

הנאשמים הורשעו בעבירות בניגוד לחוק מע"מ, כמפורט בהכרעת הדין הארוכה והמפורטת מתאריך 25.4.10. כאמור שם, הורשעו הנאשמים 1 ו - 2, אודי ואברהם, גם בשתי עבירות של "כוונה להתחמק ממס". באישום הראשון, בעבירה לפי סעיף 117 (ב)(7) לחוק מע"מ (להלן: "החוק"), ובאישום השמיני בעבירה בניגוד לסעיף 117 (ב)(5) לחוק, יחד עם סעיף 119 לחוק. באישומים 2,3,5,8 הם הורשעו בעבירות לפי סעיף 117 (א)(6) ביחד עם סעיף 119 לחוק, ועבירות אלו הינן עבירות רשלנות. החברה הנאשמת 3 (להט"מ) הורשעה  בעבירות לפי סעיף 117 (א)(3), באישומים 2,3,5 ובעבירה לפי סעיף 117 (א)(6) באישום 6. החברה נאשמת 4, (מל"מ), הורשעה בעבירות לפי סעיף 117 (א)(3) ו - 117 (ב)(5), באישום 8. החברה  נאשמת 7, (בי"ס ארצי לתחבורה בע"מ), הורשעה, באישום 12, בעבירה בניגוד לסעיף 117 (א)(6) לחוק. יחד עם זאת, זוכו הנאשמים 1 ו- 2 מהחלק העיקרי בכתב האישום, כשהואשמו במירב אישומי כתב האישום המתוקן בעבירות בניגוד לסעיף 117 (ב) -  באישומים 2,3,4,5,6,7,10,11,12,13,- וזוכו בחלקם באופן מלא, זיכוי לחלוטין מכל עבירה ובחלק, כאמור לעיל, הוחלף סעיף האישום לסעיף הקל יותר, עבירת רשלנות, בניגוד לסעיף 117 (א) לחוק. אישום אחד נמחק על ידי המאשימה. ניתן לומר כי נאשמים 1 ו - 2, הנאשמים העיקריים, זוכו מחלק ניכר ומרכזי מהמיוחס להם בכתב האישום.

הנסיבה העיקרית לחומרה, כבסיס לטענת ב"כ המאשימה כי יש להחמיר בעונשם של נאשמים אלו בהטלת עונש מאסר בפועל, הינה חובותיהם הרבים למע"מ שנותרו פתוחים, והמחדל שבאי תשלומם וסילוקם עובר לגזר הדין. ב"כ המאשימה אף התבטאה בחומרה יוצאת דופן כנגד שני הנאשמים, ובכך אף חיזקה את האמור בהכרעת הדין על היחס הקשה, חוסר האמון וההתייחסות אל השניים כנוכלים שמטרתם אחת - להונות את אוצר המדינה, בתחנת המע"מ שאמורה היתה ליתן שרות ולטפל בחברות הנאשמות באופן שוטף וראוי, בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב האישום (ראה דבריי בנושא זה בעמ' 8 להכרעת הדין). התמונה שהצטיירה בפני בית המשפט היתה הפוכה. אין מדובר, כבדבריה, ב"נאשמים שבאופן סיסטמטי לא משלמים בזמן, עושים הסדרים במיליונים, לא עומדים בהם... התנהגות הנמשכת על פני מספר שנים... עושים דין לעצמם... מדובר בנאשמים מתוחכמים ביותר, מדובר במגוון חברות שלהם, במגוון עבירות ובמחזורים אדירים של הנאשמים" (עמ' 631 לפרוט'), והתמונה האמיתית היא שמדובר בנאשמים שהקימו במהלך השנים מפעלי תרבות והשכלה מקצועית רבים, ו"הכספים האדירים" הם תקבולים שהגיעו לנאשמות כדין בעיקר ממשרדי ממשלה הנהנים משירותי הנאשמות, המעוכבים בידיהם חודשים ארוכים, כך שהנאשמים הנאלצים להוציא חשבוניות במועד החוקי, ונדרשים לממן מכיסם את דמי המע"מ המוחזקים כל העת במשרדי הממשלה, וחלק נכבד ממאמציהם הכנים להתגבר על הקשיים הנכפים עליהם בגין מחדלי לקוחותיהם, בעיקר ממשרדי הממשלה, עולים בתוהו בגין התנהגות דווקנית של הרשות, תוך הטלת עיקולים על כספי הנאשמות המוחזקים אצל החשכ"ל או שכבר הועברו לחשבון הבנק, גם בניגוד למוסכם בהסכמי פריסה שנחתמו עם הנאשמים  בהנהלת מע"מ בירושלים, אם כי בניגוד לעמדת תחנת מע"מ המטפלת בנאשמים. עובדה נחרצת היא רק אחרי פירוק חברת להט"מ, מצליח המפרק לגבות ממשרדי הממשלה מליוני שקלים שהגיעו לנאשמים כבר לפני חודשים רבים ועובר להליכי הפירוק שנכפו על החברות הנאשמות, והכל כמפורט בהכרעת הדין.

המאשימה ניסתה להוכיח את חובות הנאשמות בהגשת טבלאות שהוכנו על ידי עובד הגביה בתחנת מע"מ, אולם מטבלאות אלו אין ללמוד דבר לענייננו. למעשה, לא היה נכון להגישן כפי שהוגשו. על המאשימה היה להתייחס אך לחברות הנאשמות ולאישומים נשוא כתב האישום, כפי שהדברים נקבעו בהכרעת הדין, תוך ניכוי כל הפריטים מהם זוכו הנאשמים השונים, ולהמנע מלהציג בטבלאות אלו מספרים וסכומים שאינם אלא שומות וקביעות מס, פרי מחשב רשות המע"מ, על פי החישוב המירבי האפשרי, ותוך צירוף כל הצמדה, ריבית וקנסות, ובחישובי ריביות מצטברות. חוסר ההגיון בתחשיבים אלו, והפגיעה בזכויותיהם בהצגתם לצורך עניננו, הטיעון לעונש, נלמד, לדוגמא, מקביעות מס ושומות לחב' להט"מ, המצויה בפירוק, כך שנמנעה מנאשמים 1 ו - 2 האפשרות להגיש השגה ולברר לגופן את טענות שני הצדדים, כשמפרק החברה, בהעדר כל אינטרס ממשי בהגשת ההשגות, נמנע כך. המאשימה יודעת יפה כי הנאשמים מלאים טענות כנגד קביעות המס והדברים, לפחות בחלקם, עדיין שנויים במחלוקת.

מכל מקום, החובות הכספיים למע"מ אינם של נאשמים 1 ו - 2, אלא של החברות שממילא התמוטטו כספית. הנאשמים, כמנהלים, ניהלו בתי ספר ומוסדות  שונים, ומשרדי הממשלה נותרו חייבים למוסדות אלו מאות אלפי שקלים, והטענה שהנאשמים 1 ו - 2 פעלו ב"זדון", על מנת לשלשל את כספי המע"מ לכיסם, רחוקה מהאמת. אמנם בית המשפט הרשיע את הנאשמים גם בעבירות רשלנות רבות, אך יש לזקוף לזכותם את העובדה שכשהתגלו הליקויים, היו אלה הנאשמים שפנו מיוזמתם, וטרם החלו חקירות כל ההן בענינם, לרשויות המע"מ, והגישו דוחות מתוקנים תוך הגשת בקשות לפריסת תשלומים. עצם הרשלנות, בהבדל מכוונה, נלמדת גם מהעובדה שהדיווחים המוטעים, בחלקם, היו גם לזכות מע"מ, דהיינו - דיווחים בעודף מס. גם הטיעון כאילו מנצלים הנאשמים שלא כדין את עודף כספי המע"מ הנותרים בידם עד לתיקון הדוחות, אינו במקומו, כאשר הכספים מצויים בפועל באוצר המדינה והתשלומים לנאשמות מעוכבים שלא כדין על ידי משרדי הממשלה הרלוונטיים.

בית המשפט אינו רואה את טענת אי תיקון המחדלים,  סילוק החובות, בנסיבות מקרה זה, כנסיבה לחומרה, כאשר החברות הנאשמות, כולן או חלקן, מצויות בפירוק, ואם במצב של חדלות פרעון, תוך הפסקת פעילותן. אין מקום להטיל את חובת תשלום המס בו חבות החברות הנאשמות, רק על כתפי נאשמים 1 ו - 2, המנהלים, כאשר אין כל ראיה על משיכת כספים מהחברות לכיסי הנאשמים, או מהלכים בהם נקטו הנאשמים, כביכול, על מנת לרוקן את החברות מנכסיהם. במקרה זה, ההיפך הוא הנכון, כשרוב מאמצי הנאשמים 1 ו- 2 היה להרוויח זמן עד שהחייבים לחברות, בעיקר משרדי הממשלה וגופים ציבוריים, ישלמו את המגיע מהם לחברות הנאשמות.

מובטח לציבור כי רשויות המס תעשינה את כל האפשר כדי לגבות את חובות המס מהנאשמות. האפשרות לגבות את חובות המס של הנאשמות גם מנאשמים 1 ו- 2, הינה רק בתחום האזרחי, לאור חיובם של השניים לחתום על ערבויות אישיות לחובות המס של החברות כתנאי בל יעבור להסדרי הפריסה שהתבקשו על ידם, אולם לא ניתן לטעון כי נאשמים 1 ו- 2 הם החבים עצמם בחובות החברות הנאשמות כטענה להחמרת עונשם בתחום הפלילי. חבותם בפלילין הינה כמנהלים או "פקיד אחראי" בחברות, אולם האחריות העונשית הנובעת ממחדל אי סילוק החובות והסרת המחדלים, הינה של  החברות הנאשמות בלבד. גם נאשמים 1 ו- 2 הינם, אם בכח ואם בפועל, פושטי רגל. עם כל רצונם הטוב לסילוק חובות מס, יש בכך העדפת נושים אסורה.

גם אינני מוצא חומרה מיוחדת בשני האישומים בהם הורשעו נאשמים 1 ו- 2 בעבירה שבניגוד לסעיף 117(ב) לחוק. העבירה הראשונה הינה בהסתרת ספרי החשבונות של חלק מהחברות הנאשמות ואי מסירתם לחוקרי או מבקרי מע"מ. עבירה זו, גם אם נעשתה במודע, נעברה שלא במעשה אלא כמחדל, באי מתן עזרה וסיוע לאנשי מע"מ בחיפושיהם לתפיסת חומר הנהלת החשבונות של חלק מהחברות הנאשמות. אין מדובר בפעולה אקטיבית של השמדה או אף הסתרה, אלא אך באי שיתוף פעולה ובשתיקה, שמנעה מהמבקרים לגלות ולתפוס את מלוא החומר. יש אף לציין כי חלק נכבד מחומרי גיבוי הנהלת חשבונות אכן נתפס בידי המבקרים והחוקרים. התנהגותם של נאשמים 1 ו- 2 בענין זה נבעה, בחלקה, כתגובה על מה שנתפס על ידם כהתעמרות אנשי מע"מ בהם וגישתה השלילית חסרת הצדקה של הרשות כלפיהם. גם אם סברו אנשי התחנה ומנהלתה בראשם, כי פעולותיהם נעשות כראוי וכדין, הרי שבנסיבות הפרשה, אין לבוא בטענות  לנאשמים ו ו- 2 לעניין תחושתם הסוביקטיבית והכנה בעניין זה.

גם העבירה הנוספת (באישום 8), על ידיעתם בדבר דו"ח כוזב המוגש, המאפשר להם ניכוי תשומות שלא כדין בסכום הקרוב למליון ש"ח, נעשה, למעשה, על מנת למשוך זמן, לא כהעלמת מס אלא כדחיה בתשלומו, כאשר הוכן דו"ח מתקן שהגשתו עוכבה. גם מעשה זה נעשה, להבנתי, מתוך תקווה כי חובות משרדי הממשלה ישולמו סוף סוף, שאז יתאפשר תשלום סכום דמי המע"מ בו חייבת החברה הנאשמת. מדובר בגלגול חובות ולא בניסיון מודע שלא לשלמם. אמנם, העבירה נעברה ועל הנאשמים לשאת בעונשם, אולם אין דין גלגול חובות כדין השמטה מכוונת וסופית.

מנגד, ניתן לזקוף לזכות נאשמים 1 ו- 2 נסיבות רבות ומשמעותיות לקולא. המאשימה, כמייצגת  המדינה, אינה יכולה להתעלם מכך שהמדינה, בכובעיה האחרים, לקחה חלק חשוב ביצירת המצב  שהביא להתמוטטות הנאשמות. מתברר כי במהלך תקופה של כשנתיים סירבה המדינה להוסיף לסכום קרן חובותיה לאחת הנאשמות את דמי המע"מ, על אף שהנאשמת העיקרית, להט"מ, הפכה מעמותה ומלכ"ר לחברה בע"מ, הזכאית לקבל את דמי המע"מ והמחוייבת להעבירם לרשויות מע"מ. להט"מ נדרשת לעמוד בחובתה זו, אך המדינה מתעלמת מחובתה לשלם.

רשות המע"מ, אף שידעו כי הנאשמות מתקשות בתשלום דמי המע"מ, כאשר משרדי הממשלה או החשכ"ל מחזיקים בכספים המגיעים לנאשמות, לא היססו להפעיל את מלוא כוחותיהם על פי דין באמצעי הגביה כעיקולים, בכל מקום אפשרי. פרשת העיקולים כבר אוזכרה בהכרעת הדין (ראה פסקאות 10 ו- 41 להכרעת הדין) ואין לי להוסיף דבר על האמור שם, פרט לדוגמא אחת נוספת, שלא אוזכרה שם, לעניין עיקול שלא כדין של משאיות שבבעלות הנאשמות, שהנאשמים הצליחו לבטל ולקבלן חזרה, לאחר שנגרמו להם נזקים של ממש, רק לאמצעות פניה לערכאות משפטיות. (ראה בג"ץ 7012/06, א.א. ביה"ס הארצי לתחבורה בע"מ נ' מנהל רשות המיסים לישראל(לא פורסם)).

לנאשמים, ובעיקר לנאשם 2, שנאשם 1, בנו, הממשיך אחריו, זכויות רבות בפעילותם לטובת הציבור בתחום החינוך והקליטה, ואין מקום להתעלם מכך היום, כשהם נדרשים ליתן את הדין על מעשיהם. כפי שנמסר מפי עדי ההגנה לעונש ובמסמכים שצורפו (נ/32), נאשם 2 הוא שהקים מערכת לימודים להנדסאים במקצועות פרא-רפואיים, הפעלת מכשור רפואי מתקדם, כשהתגלה הצורך בכך בבתי חולים בארץ, הקים בית ספר לנהגי משק לשעת חרום, כהפקת לקחי מלחמת יום הכיפורים, ורשת להכשרת מבוגרים, עולים חדשים, מהגדולות והיעילות במדינת ישראל, והכל כמפעל חיים למימוש החזון הציוני, כדברי אחד מנותני עדויות האופי. נאשם 2 אף מימן הקמת מחלקות סיעוד בבתי חולים או לחולים במחלות קשות, הקים בית חולים גריאטרי, והכל תוך תשלום משכורת לעובדים המקצועיים על פי הסכמי שכר מקובלים ולא כעובדי קבלן. גם בניית מכללת נתניה החלה ביוזמת הנאשם, שהשקיע רבות בבניית שני הבניינים הראשונים של המכללה. מכתבי ההמלצה הינם של אנשים המנהלים מוסדות ציבור מהבולטים בתחומם. עד האופי האחרון, מר אסמרה שמואל (ראה עמ' 629 לפרוט'), מספר על השקעה האישית, ללא בקשת תמורה, של נאשם 2, בפעילותו לקליטת עולים חדשים מאתיופיה, תוך פתיחת ביתו בפניהם, ועזרה רבה לעולים, דוגמת העד, לעמוד בקשייהם ולהשתלב בחברה ואף להגיע להישגים נכבדים, והכל במסגרת הפנימיה שהפעיל הנאשם, וגם לאחר מכן, בקשרים אישיים חמים עם הבוגרים. מדובר לפחות ב- 100 איש. העד אף מציין את התגייסותו של נאשם 1 למטרות אביו ולעשייתו כל השנים. אין חולק כי גם נאשם 1, בעזרתו למפעלות אביו, וגם בעצמו, עשה רבות בפעילות ציבורית, מעבר לעצם ניהול עסקי החברות הנאשמות.

נאשם 1 תומך באביו המבוגר, שמצבו הרפואי התדרדר עם השנים, עשה ועושה ככל יכולתו בניהול החברות הנאשמות, ומדובר, כאמור, במוסדות רפואיים וחינוכיים המשרתים מאות אנשים והמספקים עבודה לעשרות אנשים, ואף הוא רואה כיום איך מפעל חייו של אביו,  שנראה לו גם כחלק ממנו, מתמוטט כליל, כשרשויות המדינה הן אלה שבקוצר ראותן מביאות או תורמות להרס ולכשלון.

אף אין להתעלם ממצבו הרפואי של נאשם 2 ושל אשתו, שהפכה לסיעודית במהלך המשפט. הנאשם 2,  כיום  כבן 78 שנה, סובל ממחלה קשה בעין אחת, לאחר ניתוחים והשתלות בעין זו, מבעיות נוירולוגיות, קשיים בהליכה, סכרת, בעיות גסטרואנטרולוגיות (ראה תיעוד רפואי נ/34 ב'), ועוד.  התיעוד הרפואי לענין אשת נאשם 2 (נ/34 א') מצביע גם כאן על מצב גופני ונפשי קשה. נאשם 1 נאלץ להשקיע מאמצים רבים בתמיכה בשניהם. הוא עצמו גרוש ואב לילדים וכיום פושט רגל.

המוצג נ/33 מלמד על רשימת חובות בלשכת ההוצל"פ לנאשם 1, בסך של למעלה מ- 9 מליון ש"ח, ולנאשם 2, בסך של כ- 4.3 מליון ש"ח. רק חלק מחובות אלו היום הינם החובות למע"מ, שאינם בחלקם אלא קביעות מס שלא טופלו, מכח הערביות האישיות לחברות הנאשמות, ואין לבית המשפט ספק כי מדובר בסכומים השנויים במחלוקת בין הנאשמים לרשויות.

יש לזקוף לזכות הנאשם אף מספר נימוקים "משפטיים" ממש. ראשית, העובדה כי עברם נקי מכל הרשעה קודמת, בכל תחום, וכאמור, נאשם 2 מנהל עסקי השכלה מקצועית ורפואה בקנה מידה רחב עשרות שנים, ללא כל כתם בעברו. שנית, עינויי הדין הרבים והקשים שהנאשמים חוו לאורך התקופה הארוכה שמלפני הגשת כתב האישום, בשנת 2006, ועד היום, תחילת שנת 2011. המאשימה שהחלה בהליכים כנגד הנאשמים הגישה בתחילה כתב אישום בהיקף מצומצם, בעבירה שבניגוד לס' 117(א) לחוק, תיקנה ותיקנה שוב את כתב האישום, עד לכתב אישום שבו 13 אישומים ו- 8 נאשמים, בעיקר בעבירות החמורות יותר שבניגוד לס' 117(ב) לחוק, אולם, כפי שקבעתי, לא היה ממש באישומים אלו והנאשמים זוכו מרוב האישומים שייחסו להם או שהורשעו בסעיף הרשלנות הקל ביותר, בניגוד לסעיף 117(א) לחוק. ושלישית, אין לזקוף לחובתם את עצם הכפירה וניהול המשפט, באשר בסיומו זוכו מעיקר האישומים. ברור שאם לא היתה המאשימה בוחרת להחמיר בכתב האישום באישומים שבהתאם לסעיף 117(ב), אותם אישומים מהם זוכו הנאשמים, היה המשפט מסתיים עוד בשנת 2006, בהסדר טיעון, והיו נחסכים לנאשמים ולמשפחותיהם עינויי דין מרובים. כשתלוי ועומד נגד שני הנאשמים כתב אישום בעבירות חמורות, שבגינם הם צפויים, אם יורשעו, לעונשים כבדים, ותוך כך מתמוטט מפעל חייהם, ברור שעינויי דין אלו הם עונש של ממש, שאין להתעלם ממנו כיום.

מקובלת על בית משפט זה הפסיקה המחייבת, במקרים המתאימים, התעלמות בעת גזירת הדין מנסיבות רפואיות ואישיות קשות, שהרי אין זה ראוי שנסיבות שכאלה תהוונה הגנה לעבריינים מפני העונש לו הם ראויים. אולם, כידוע, הענישה הינה אינדוידואלית, ויש לשקול לכל נאשם את עונשו על פי מעשיו, נסיבות המקרה, ומצבו האישי, תוך איזון בין הנסיבות לחומרה ולקולא. בפרשתנו, בכל הנוגע לנאשם 2, אדם מבוגר ביותר, חולה, שמפעל חייו הציוני התמוטט וממרום פעילותו הציבורית והחינוכית הגיע עד לפשיטת רגל ולכתב אישום חמור שהוגש נגדו, אף שמחלקו הארי -  זוכה, וכשאין מנוס מלהכיר בחלקה של המדינה באחריות, לפחות חלקית, להתמוטטות החברות הנאשמות, וזאת הן באיחור רב ואף באי תשלום חובותיה וכן בנקיטת אמצעי גביה קשים, שלא תמיד היו במקומם ולעיתים אף ללא שיקול דעת ראוי, אין מקום להטלת עונש מאסר ממש, אלא מאסר לתקופה קצרה שירוצה בעבודות שירות, וכן עונש מותנה וקנס כספי, בשיעור התואם למצבן העגום של החברות הנאשמות ואת מעורבות המדינה בהתמוטטן. כך הוא המצב גם  בעניינו של נאשם 1, שבעניינו אין להתעלם ממודעותו ומחלקו בניהול הכספי של החברות, לאור מצבו הגופני של האב, נאשם 2, ואפילו עשה את אשר עשה  מתוך כוונה להציל את פעילות החברות הנאשמות, שכזכור - פעלו בתחומי החינוך, וההכשרה המקצועית והרפואה, לטובת הכלל והחברה בארץ.

עוד יש לזכור כי עיקר הרשעתם של הנאשמים הינה בעבירות רשלנות, דהיינו - בכשלון בלתי  סביר בניהול ראוי ומתאים של ספרי הנהלת חשבונות של הנאשמות, שכנראה לא תאם את ההיקף העיסוקים בפועל והתפרסותם ברחבי הארץ. לרוב, בעבירות רשלנות, אם מוסר המחדל בתשלום חובות המס, נמנעת המאשימה מלעתור לעונשי מאסר בפועל, אך בפרשתנו אין בידי הנאשמים 1 ו - 2 כל דרך אף לנסות ולהסדיר את החובות. היו אלו הנאשמים שבמהלך עסקיהם ביקשו שוב ושוב פריסת חובות ודחיית תשלומים, אולם רשות המע"מ סברה, בהתעלמות ממקור הקשיים - חובות אוצר המדינה לנאשמים, כי אין כל מקום לכך, כשהנאשמים אינם מצליחים לעמוד בהסדרי פריסת חובות קודמים, ולבסוף בלמה כליל את מאמציהם אלו של נאשמים 1 ו- 2. אם תתקשה המדינה, כיום, בגביית חובות המע"מ, אין לה אלא להלין על עצמה, דהינו - על נציגיה בתפקידיהם השונים. 

אשר  על כן הנני קובע כדלקמן:

על החברות הנאשמות ,   אשר חדלו מכל פעילות, הנני מטיל עונש סמלי של 1,000 ש"ח לכל אחת מהן.